החלטה בתיק בר"ע 1021/07

1.         זו בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בעפולה (כב' סגן הנשיא יוסף בן-חמו) מיום 24/1/2007 בבש"א 1035/06 (א' 2721/03), לפיה, חוייבה המבקשת בהפקדת ערובה לתשלום הוצאות לפי תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: " התקנות") בסך 20,000 ש"ח.

2.         ביום 7/9/2003 הגישה המבקשת, תושבת בית חנון-עזה, ילידת 1980, כתב תביעה לבית משפט קמא לפיצויה בגין נזקי גוף שנגרמו לה, לטענתה, ביום 28/2/90 בעקבות פגיעתה מיריות של כוחות הביטחון שנורו לעברה (להלן: " האירוע"). בכתב התביעה נטען, כי האירוע אירע בפתח ביתה של התובעת, שהיתה אז בת 10, בעת ששיחקה במקום ותוך כדי כך חיילי צה"ל, שנכחו בתצפית מעל לבית קרוב, פתחו באש לא מבוקרת לכל הכיוונים וכתוצאה מכך נפגעה המבקשת מכדור גומי בראשה ובידה השמאלית.

            פגיעתה של המבקשת מתוארת בכתב התביעה כפגיעה קשה. עוד נטען בכתב התביעה, כי המשיבה אחראית לפיצוי המבקשת על נזקיה מכח אחריותה הישירה או השילוחית. לתביעה לא צורפו חוות דעת רפואיות בשל חסרון כיס (סעיף 14 לכתב התביעה).

3.         המשיבה הכחישה בכתב הגנתה את גירסת המבקשת בציינה, כי " טרם אותרו כל המידע והמסמכים הרלוונטיים לתביעה" (סעיף 4(א) לכתב ההגנה). עוד טענה המשיבה, כי התביעה הוגשה בשיהוי ניכר עד מאוד של 13 שנים. המשיבה הוסיפה וטענה, כי האירוע מהווה פעולה מלחמתית, שאין המדינה אחראית בנזיקין בגינו.

4.         המשיבה עתרה בבית משפט קמא לחיוב המבקשת בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיה בהתאם לתקנה 519 לתקנות, בשל היות המבקשת תושבת בית-חנון, נפת עזה, היינו, מתגוררת מחוץ לתחום השיפוט של מדינת ישראל, שאין בידה להצביע על בעלותה בנכסים במדינת ישראל מהם תוכל המשיבה להיפרע הוצאותיה.

            המשיבה הדגישה בבקשתה, כי עומדת לה הגנה טובה מאוד, הנשענת על ראיות ועדויות, ורבים הסיכויים להביא לדחיית התביעה שהוגשה בשיהוי של למעלה מעשור, אף נוכח חסינות המדינה שעומדת לה הגנת הפעולה המלחמתית.

            המשיבה הוסיפה וטענה, כי מראיות חדשות שנתקבלו אצלה לאחרונה עולה במובהק, כי בתביעת סרק עסקינן, תביעה אשר הוגשה בחוסר תום לב ודינה להדחות תוך חיוב בהוצאות גבוהות.

5.         בתגובתה טענה המבקשת, כי בהתאם להלכה הפסוקה, גם תושב הרשות הפלסטינית שמצבו הכלכלי אינו מאפשר לו תשלום ערובה להבטחת הוצאות נתבע, לא יחוייב בהפקדה שכזו. עוד נטען בתגובה, כי הדיון בתיק נמצא בשלב מקדמי ולכן אין לקבוע מסמרות בענין שבעובדה ויש לקחת בחשבון, שמדובר בתובעת שהיתה בת 10 שנים בעת האירוע, כך שיש להעדיף לגביה את האינטרס שבבירור הטענות (כאשר טענות קשות מועלות נגד המדינה בענין זה) על חסימת שערי בית המשפט בפניה על דרך חיובה בערובה, שלמבקשת לא תהיה כל אפשרות לשלמה. עוד נטען בתגובה, כי יקשה על המקשת להפקיד ערובה כספית בשל הבעיות הכלכליות בהן נמצאים כיום תושבי הרשות הפלסטינית כתוצאה מהמשבר המדיני-ביטחוני השורר באזור מזה כשש שנים והשפעתו החדה על המצב הכלכלי ברשות הפלסטינית, לרבות על המבקשת. המבקשת הוסיפה וטענה, כי מצבה הכלכלי קשה ביותר ולא תהיה לה כל אפשרות לשלם ערובה כלשהי למשיבה.

6.         בית משפט קמא נעתר לבקשת המשיבה וחייב את המבקשת בהפקדת ערובה בסך 20,000 ש"ח. בית משפט השלום סבר, שהתביעה הוגשה בשיהוי יוצא דופן, המצריך מאמץ יתר מצד המשיבה כדי לנהל את הגנתה. כמו כן, בית המשפט התחשב בטענות המשיבה באשר להגנה הטובה מאוד העומדת לה כנטען בסעיף 8 לכתב ההגנה. בנוסף, בית המשפט התחשב בעובדה, שלא צורפה חוות-דעת רפואית לכתב התביעה ואף לא הוגשה יותר מאוחר, חרף האורכות שניתנו למבקשת. בשל כל אלה, סבר בית משפט קמא, כי יש להורות על הפקדת ערובה בסכום ממשי, שיהא בו כדי לכסות, ולו חלקית, את הוצאות המשיבה.

7.         בפתח הדיון בבקשה, הודיע ב"כ המבקשת, כי הוא מצמצם את הבר"ע אך ורק לענין שיעור הערובה .

8.         עיקר טענותיה של המבקשת הינן, כי עסקינן בהחלטה בה חייב בית משפט קמא עוד בשלב מקדמי ובטרם מוצו הליכים מקדמיים בתיק, תובעת תושבת עזה, שנפגעה קשות בהיותה קטינה בת 10 שנים על לא עוול בכפה, רק בשל היותה פלסטינית המתגוררת מחוץ לשטחי המדינה, חסרת כל, החיה בעוני נוראי, בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות המשיבה בסך 20,000 ש"ח תוך סטיה חדה וחריגה מובהקת מהמתווה שנקבע בהלכת בית המשפט העליון, לפיה, נקבעה ערובה בשיעור 9,000 ש"ח.

9.         בכתב תגובתה חזרה המשיבה על טענותיה שנטענו בבית משפט קמא בהדגישה, כי החלטת בית משפט קמא מבוססת היטב וכי עסקינן בתביעת סרק ובבר"ע נטולת יסוד.

10.        החלטתי לדון בבקשה לרשות ערעור כאילו ניתנה הרשות והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה.

11.        תקנה 519(א) לתקנות קובעת כהאי לישנא:

            "(א)  בית המשפט או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע

ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע".

בתקנה 519(א) עצמה לא נקבעו קריטריונים להפעלת הסמכות לחייב בהפקדת ערובה, אולם בפסיקה גובשו כללים מדריכים וסוגי מקרים בהם ייעשה שימוש בתקנה (ראה: רע"א 2146/04 מדינת ישראל נ. עזבון המנוח באסל נעים איברהים).

לאחרונה חזר בית המשפט העליון (מפי כב' השופטת פרוקצ'יה) ב- רע"א 3601/04 לין ו'נצ'ון נ. מדינת ישראל (החלטה מיום 18/10/2007), על ההלכה הפסוקה באשר לתקנה 519(א), לפיה:

"החלטה בדבר מתן ערובה להוצאות על ידי תובע הפונה לבית משפט מערבת שיקולים נוגדים: האחד - מימושה של זכות הגישה לערכאות, מצריכה התחשבות ביכולתו הכלכלית של יוזם ההליך לעמוד בנטל הכספי הכרוך בהפקדת ערובה. מנגד, יש משקל לעניינו של נתבע בהליך, המובל באמצעות התובענה לדיון בערכאות, וזכאי להגנה כי אם ההליך נגדו יידחה, יהיה בידו לממש את גביית הוצאות המשפט שנפסקו לזכותו, לבל יסבול חסרון כיס עקב הליך שהוגש נגדו שלא ביוזמתו. עקרונות אלה יפים גם למצבים שבהם הנתבעת היא המדינה, המייצגת לענין זה את הציבור הרחב. על בית המשפט לאזן בין השיקולים האמורים, ובמסגרת איזון זה, לתת משקל יחסי ראוי למיהות התובע ומצבו הכלכלי, למיהות הנתבע ומעמדו, לטיב השאלות שהתובענה מעלה, ולהערכת סיכוייה להתקבל".